"ילד זקוק לעידוד כשם ששתיל זקוק למים" (ר. דרייקורס).
ט"ו בשבט הוא לא רק חג לאילנות. עבור ילדי בית הספר ט"ו בשבט הוא גם זמן של ציונים ותעודות.
לכן, זו גם הזדמנות מצוינת להזכיר לעצמנו את אחד העקרונות החשובים ביותר בהורות – העידוד.
לעודד? זה נשמע פשוט.
אנחנו לכאורה עושים את זה כדבר שבשגרה: "אתה אלוף", "את מדהימה", "כל הכבוד", "זה מקסים", "זה נפלא", "נהדר" … כן, כולנו אומרים את זה.
אנחנו מלאי גאווה ושמחים לשבח את ילדינו על כל הצלחה. אנחנו אוהבים לתלות על המקרר את הציור היפה שהילד הביא היום מהגן או את המבחן המוצלח שהילדה חזרה אתו מבית הספר.
אבל מה קורה כשהילד שלנו נכשל במבחן? האם גם אז אנחנו תולים אותו על המקרר? איך אנחנו מגיבים? מה אנחנו אומרים?
האם באותה סיטואציה אפשר באמת לעודד את הילד נוכח האינסטינקט ההורי שלנו אולי להעביר ביקורת, להטיף או לתת שלל עצות טובות מניסיון חיינו?
התשובה היא – כן. אפשר לעודד את הילד. יתרה מכך, חשוב וחיוני לעודד אותו.
כי ילד זקוק לעידוד מתמיד! הוא זקוק לעידוד כשהוא מצליח. אבל הוא זקוק לכך הרבה יותר כשהוא נכשל.
כי דווקא באותם רגעים של תסכול, אכזבה או כישלון – הילד שלנו זקוק לכך שנראה אותו. שנבין מה הוא מרגיש. שנאהב אותו ונקבל אותו כפי שהוא. שנכיר במאמץ, בניסיון או בהתקדמות שלו, גם אם הייתה זו ההתקדמות הקטנה ביותר. ובעיקר – שנסמוך עליו ונאמין שהוא יכול.
כי הקול שלנו הופך בסופו של דבר להיות הקול הפנימי שלו.
אם הילד שלנו מקבל את המסר שסומכים עליו ומאמינים בו, הוא באמת יאמין בעצמו.
אם נשקף לו את הכוחות והיכולות שלו, הוא יוכל להתחבר אליהם.
אם הוא ידע שמותר להיכשל, הוא לא יחשוש מטעויות. הוא יעז לנסות. הוא ילמד להתמודד ולהתגבר. ובסופו של דבר, הוא גם יצליח.
אבל לעודד במצבים כאלה זו אכן משימה מאתגרת.
בעידן של שאיפה למצוינות, מדידה אינסופית ומבחני קבלה כמעט לכל מקום – ברור שלא באמת קל לנו כהורים להתעלם מאותו ציון במבחן ולהתייחס רק להשקעה, למאמץ או להתקדמות. להתמקד דווקא במה שטוב אצל הילד.
לא קל – אבל בהחלט שווה לנסות.
כך, למשל, במקום: "לא מפתיע שנכשלת, לא השקעת מספיק", נוכל להגיד: "למדת לקראת המבחן וזה בטח מאכזב אותך" או: "ראיתי שהתכוננת למבחן, אני מעריך מאוד את ההתמדה שלך". בהמשך אפשר גם להציע: "רוצה שנחשוב יחד מה אפשר לעשות לקראת המבחן הבא? אולי יש נושא שאתה רוצה לחזור עליו?" וכו'.
עידוד אמיתי זה להתייחס למאמץ, לניסיון, לדרך – ולא רק לתוצאה, זה לראות גם את הצעדים הקטנים, להתמקד בכוחות וביכולות, בכל מה שטוב וחיובי אצל הילד, ולהאיר אותו.
וכשמאירים את הטוב – הטוב רק גדל!
עידוד אמיתי יכול להיות בשיחה עם הילד, אבל הוא גם יכול להיות פשוט בהקשבה לילד. בחיבוק, מבט או חיוך.
כי עידוד אמיתי הוא שפה. שפה שצריכה להיות מותאמת לכל ילד ולכל מקרה, ולהיות חלק משפת היום יום שלנו כהורים.
כי, אכן, ילד זקוק לעידוד כשם ששתיל זקוק למים.
והדרך הטובה ביותר לגדל ילד עצמאי ואחראי, ילד שמאמין בעצמו וביכולותיו – מתחילה בעידוד.
