"אני שונא אותו"!
כשהמלים הללו יוצאות מפיו של הילד הקטן שלנו הזועם על אחיו, אנחנו שולפים מיד את כל מה שיש לנו בארסנל ההורי, או ליתר דיוק באוטומט ההורי שלנו: "איך אתה מדבר?!", "הוא אחיך! ברור שאתה אוהב אותו", "מה הוא עשה?", "ומה אתה עשית?", "למה … ", "אבל יכולת …", "חבל שאתם לא …", "כשאני הייתי בגילך …" …. וזה יכול להימשך עוד ועוד. אך בלי הרבה תועלת.
העניין הוא שזה קורה לנו לא רק כשמדובר במילים צורמות כמו "אני שונא אותו". זה יכול לקרות לנו כמעט בכל פעם שמדבריו של הילד, או מהתנהגותו, עולה חוויה של קושי, תסכול או קונפליקט.
אנחנו הרי יודעים מה טוב עבור הילד שלנו. אנחנו גם בעלי ניסיון ויש לנו המון פתרונות, עצות ורעיונות. אנחנו רוצים שהוא ידע להתמודד עם קשיים ולעשות תמיד את הדבר הנכון.
אז אנחנו מתחילים לשאול שאלות, להטיף מה נכון או לא נכון לעשות, לתת עצות או פתרונות … אנחנו עושים כל כך הרבה.
אבל למה זה לא עובד?
כי כשאנחנו מנסים לפתור עבור הילד שלנו כל בעיה או להגיד לו בדיוק מה עליו לעשות – אנחנו מעבירים לו את המסר שהוא לא מסוגל להתמודד בעצמו. שהוא תמיד יצטרך מישהו שיעזור לו או יגיד לו מה לעשות.
כי כשאנחנו מדברים ב"אבל …", "חבל …" או "למה …" אנחנו למעשה מעבירים ביקורת או מאשימים, ובסופו של דבר פוגעים בסיכוי לשינוי כלשהו אצל הילד. יכול מאוד להיות שבפעם הבאה הוא בכלל יעדיף שלא לשתף אותנו.
כי כשאנחנו עושים כל כך הרבה, אנחנו שוכחים את הדבר הכי חשוב אולי באותם רגעים – אנחנו שוכחים להקשיב.
להקשיב לילד שלנו זה בראש ובראשונה – להכיר ברגשות שלו.
ננסה לזהות את הרגש שעולה מדבריו או מהתנהגותו של הילד ואז נשקף אותו. במלים אחרות: ניתן שם לרגש וניתן לו לגיטימציה.
לכן, כשהילד שלנו זועם ואומר "אני שונא אותו", אנחנו יכולים להגיב: "זה נשמע שאתה מאוד כועס עליו…". כשהוא פגוע ומתלונן "הם אמרו שאני משחק גרוע", אנחנו יכולים להגיב: "זה יכול להיות מעליב …".
זה יכול להישמע לנו קצת מלאכותי או מאולץ. וזה גם לא תמיד מסתדר עם האוטומט ההורי שלנו. אבל זה חשוב. וזה עובד.
כי כשאנחנו מציבים מראה מול רגשותיו של הילד הוא לומד לזהות ולהכיר את הרגשות שלו. הוא גם לומד לקבל אותם כדבר לגיטימי. מותר לו להרגיש רגשות חיוביים או שליליים. כן. ברגשות אין נכון או לא נכון. לילד שלנו מותר גם להרגיש עצב, תסכול, קנאה או פחד.
מעל הכל, כשהילד מקבל את התחושה שמבינים אותו, שיש מקום ויש ערך לרגשות שלו, גם אם אלה רגשות שליליים או קשים, משהו נרגע בו. דווקא אז הוא פתוח יותר להקשיב לנו, להתמודד ולשתף פעולה.
אבל, חשוב להבהיר – להכיר ברגשות הילד זה לא אומר להסכים עם הרגשות הללו. זה בוודאי לא אומר להסכים עם ההתנהגות. אפשר ורצוי להציב גבולות להתנהגות הילד.
להכיר ברגשות זו רק ההתחלה. אבל לפעמים נגלה שזה כל מה שהילד שלנו היה צריך.
