האם מצאתם את עצמכם יותר מידי פעמים רצים לבית הספר כדי להביא לילד את הספר שהוא שכח על השולחן? את המחברת או את העבודה שהוא חייב היה להגיש בדיוק באותו יום? האם אתם מרגישים לעתים מותשים מהצורך לזכור עבורו כמעט כל מטלה ולוודא שהיא אכן בוצעה: להכין שיעורי בית, להתכונן למבחן, להגיש את המשימה בזמן או אפילו לקחת את הציוד המתאים לחוג? האם אתם לפעמים נושמים לרווחה דווקא כשמתחיל החופש הגדול ולא עם החזרה לשגרה?
אם משהו מכל זה נשמע לכם מוכר – אתם לא לבד. הורים רבים לוקחים חלק באותו מרוץ מייגע, וזה קורה במיוחד בתקופת בית הספר היסודי.
איך זה שאנחנו חוזרים על זה שוב ושוב על אף שהצהרנו נחרצות והבטחנו – לפחות לעצמנו – שזו הייתה "הפעם האחרונה"? למה אנחנו לא עוצרים?
ההסבר הוא פשוט – כי זה קשה. זה דורש מאתנו הרבה אומץ. זה מנוגד כמעט לכל אינסטינקט הורי שפיתחנו מהרגע הראשון שלנו כהורים.
כהורים אנחנו רוצים להגן על הילד שלנו מכל פגע. אנחנו גם רוצים שהוא יצליח בכל תחום. כשהוא מצליח אנחנו מתמלאים גאווה. כשהוא נכשל משהו בתוכנו מתכווץ. כן. זה טבע ההורות שלנו.
גם בתחום הלימודי, כמובן, חשוב לנו שהילד שלנו יצליח. אנחנו רוצים שיהיו לו ציונים גבוהים, שירכוש בעתיד השכלה גבוהה, שתהיה לו עבודה טובה… אז אנחנו עוזרים, מתרוצצים, מביאים, מזכירים, מחפים, מתקנים, מגוננים. אנחנו עושים המון.
אנחנו עושים הכול – רק לא מאפשרים לו לטעות או להיכשל.
הפרדוקס הוא שככל שאנחנו מתאמצים כך אנחנו מפספסים. ככל שאנחנו עסוקים בלסלק מדרכו כל מכשול או מהמורה, ככל שאנחנו ממהרים "להציל" אותו מכל קושי, תסכול או התמודדות עם התוצאה – כך אנחנו מונעים ממנו בסופו של דבר באמת להצליח.
אנחנו מונעים ממנו לבחור בעצמו ולקחת אחריות על הבחירה שלו. אנחנו מונעים ממנו את הזכות לראות טעות כמקור ללמידה. ללמוד שהוא גם יכול להתגבר על קושי או להתמודד עם בעיה. ואנחנו מונעים ממנו לעשות את זה דווקא בתוך המעטפת המגוננת והבטוחה של תקופת הילדות.
אז אם אנחנו באמת רוצים שילדינו יהיו מאושרים ויוכלו להצליח, אם אנחנו רוצים לעזור להם להפוך בסופו של דבר לבני אדם עצמאיים, אחראיים ובעלי תחושת ערך ומסוגלות – כדאי שניקח לפעמים צעד לאחור ונאפשר להם לקחת קצת יותר אחריות ובעלות על הלימודים שלהם.
נאפשר להם לנסות, לטעות וגם לנסות שוב.
אבל, רגע. לפני שאנחנו ממהרים להתרווח כי החלטנו להעביר אחריות, כדאי להתחיל במשהו קטן. וחשוב תמיד לעשות את זה עם הרבה עידוד ותמיכה, באופן המותאם לכל ילד, ובעיקר לנסיבות המקרה. הרי מי מאתנו לא נתקע פעם בלי מפתח מחוץ לדלת ורצה שמישהו ימהר להושיע אותו?
